עברית אחרי האנגלית
Posted on Facebook 27 June 2024
He stood at the intersection of Street Number 1 and Nevi’im Street in Jerusalem, patiently waiting for the pedestrian light to turn green so he could continue on his way. He had just returned from Shacharit prayer at the Western Wall, something he didn’t do regularly, but after a night of massive protests in the neighborhood and endless tossing and turning in bed, his feet led him there. He knew that his havruta, study partner, was always late, if he even came at all, and he was sure he would have time to review the page of Gemara before the Rosh Yeshiva’s lesson.
Other passersby crossed the intersection without a second thought, some with a light step, and others with a quickness that showed more concern for the onlookers than the speeding cars. But he, remembering the lesson from the mashgiach, “And you shall carefully guard your lives,” stood in place and waited. He adjusted his hat, placed the tefillin case he received for his bar mitzvah and the tallit he first wore under the chuppah under his arm, and looked at the time on his small Nokia phone.
His soul again drew him, and he lifted his head just as bus number 66 crossed the intersection. As usual, he tried to avoid looking at people and signs, mindful of the teaching “Do not follow after your heart and eyes – the heart and eyes are the two agents of sin” – but his heart pulled him to look. He couldn’t believe his eyes: along the side of the bus appeared the figures of Rabbi Ovadia Yosef, Rabbi Elyashiv, and the Rebbe of Gur, looking directly at him. He recognized them immediately “You will see your teacher with your own eyes”. When he was young, he took pride in having the largest collection of rabbi cards in the neighborhood, which he received after reciting Psalms before the Mincha prayer on Shabbat.
He didn’t understand what they were doing there, together in real life, not just in a picture or poster. Their lips moved, and he clearly heard their voices: “Do not stand idly by the blood of your neighbor,” Rabbi Ovadia Yosef commanded authoritatively. Rabbi Elyashiv added, “Even a groom from his chamber and a bride from her canopy.” Then, the Rebbe of Gur pointed directly at him and said, “The people of Israel need you.”
The bus sped away, and he was left confused, frustrated by the lack of a camera on his phone. He continued to the kollel, sat down at the table, his study partner of course didn’t come, and he couldn’t focus on his studies. He wanted to tell, to share, but he feared they wouldn’t believe him, that they would misinterpret it, and that it would have repercussions on him, his new wife, and his family.
For several days, he got up every morning to pray at the Western Wall, and returned the same way, but didn’t see the vision again. After long nights of protests and burning garbage bins, police in the neighborhood, and cries of “Forced Conversion! Yehareg V’al Ya’avor – die rather than transgress!” his soul again called him, this time in a different direction – to the Mekor Baruch neighborhood. He adjusted his hat, placed the tefillin case and tallit under his arm, and reached Rashi Street, in front of the Jerusalem recruitment office. The last time he was there was at age 17 when his mother spoke to the female soldiers while he studied Shulchan Aruch laws in the corner. He signed then ‘Torato Umanuto’ and hadn’t returned since.
Confused and with a desolate soul, he looked at the boys and girls standing outside with their companions. Some looked too young, and he wondered if they had also come to register and sign as he did, while others, burdened with large bags, were saying goodbye to their parents, seemingly waiting to enlist, and he guessed they would soon be sent to the front lines.
Suddenly, he recognized a familiar figure – Moishele, his study partner. He wanted to call out to him, ask how he was, understand why he hadn’t come to the kollel. In his mind, he shouted, “What are you doing here! If you had come to the kollel, all this wouldn’t have happened to me!” But Moishele turned, looked straight into his eyes, and his lips moved comfortably: “In the name of God, we will do and succeed, in the name of God, we will do and succeed.”
He continued to the kollel, and sat down at the table, his study partner of course didn’t come, and he couldn’t focus on his studies. He wanted to tell, to share, but he feared they wouldn’t believe him, that they would misinterpret it, and that it would have repercussions on him, his new wife, and his family.
הוא עמד בצומת הרחוב מספר 1 ורחוב הנביאים בירושלים, ממתין בסבלנות שהרמזור להולכי הרגל יתחלף לירוק, כדי שיוכל להמשיך בדרכו. הוא בדיוק חזר מתפילת שחרית בכותל, דבר שאינו עושה ביום-יום, אך אחרי לילה של הפגנות ענק בשכונה וגלגולים אינסופיים במיטה, רגליו הובילו אותו לשם. הוא ידע שהחברותא שלו תמיד מאחר, אם בכלל מגיע, והיה בטוח שיספיק לעבור על הדף גמרא לפני השיעור של ראש הישיבה.
עוברי אורח אחרים חצו את הצומת בלי לחשוב פעמיים, חלקם בהליכה קלילה, ואחרים בזריזות שמפגינה חשש מהסביבה יותר מאשר מהמכוניות החולפות. אבל הוא, שזכר את השיעור של המשגיח “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”, עמד במקומו וחיכה. הוא סידר את כובעו על ראשו, הניח את נרתיק התפילין שקיבל לבר מצווה ואת הטלית שלבש לראשונה מתחת לחופה תחת בית השחי, והביט בשעה בטלפון הנוקיה הקטן שלו.
נפשו שוב משכה אותו, והוא הרים את ראשו בדיוק כשאוטובוס קו 66 חצה את הצומת. כהרגלו, ניסה להימנע מלהסתכל על האנשים והשלטים, מקפיד על “‘לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם’ – ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה” ,אך ליבו משך אותו להביט. הוא לא האמין למראה עיניו: לאורך האוטובוס הופיעו דמויותיהם של מרן עובדיה יוסף, הרב אלישיב והאדמו”ר מגור, שהביטו בו ישירות. הוא מיד זיהה אותם מ”והיו עיניך ראות את מוריך” – הכרטיסים של הרבנים שאסף בילדותו. כשהיה קטן, היה גאה באוסף קלפי הרבנים הגדול ביותר בשכונה, אותם קיבל אחרי אמירת תהילים לפני מנחה קטנה בשבת.
הוא לא הבין מה הם עושים שם, יחד על גבי תמונה או פוסטר. שפתיהם נעות, וקולם נשמע ברור: “לא תעמוד על דם רעך”, קרא מרן עובדיה יוסף בסמכותיות. הרב אלישיב הוסיף: “אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.” ואז, האדמו”ר מגור הצביע ישירות אליו ואמר: “עם ישראל צריך אותך.”
האוטובוס חלף במהירות, והוא נשאר מבולבל, מתוסכל מהיעדר מצלמה בטלפון שלו. הוא המשיך לכולל, התיישב ליד השולחן, החברותא כמובן לא הגיע, והוא ולא הצליח להתרכז בלימודיו. הוא רצה לספר, לחלוק, אך פחד שלא יאמינו לו, שיפרשו את זה לא נכון, ושיהיו לכך השלכות עליו, על כלתו הטרייה ועל משפחתו.
במשך כמה ימים קם בכל בוקר לתפילה בכותל, חזר באותה דרך, אך לא ראה שוב את המחזה. אחרי לילות ארוכים של הפגנות ושריפות פחים, משטרה בשכונה, וצעקות שמד! ויהרג ואל יעבור!, נפשו שוב משכה אותו, הפעם לכיוון אחר – לשכונת מקור ברוך. הוא סידר את כובעו, הניח את נרתיק התפילין והטלית מתחת בית השחי, והגיע לרחוב רש”י, מול לשכת הגיוס של ירושלים. הפעם האחרונה שהיה שם הייתה בגיל 17, כשאימו דיברה עם החיילות בזמן שהוא למד הלכות שולחן ערוך בפינה. הוא חתם אז ‘תורתו אומנותו’ ומאז לא חזר.
מבולבל ונפשו ערירית, הביט בנערים והנערות שעמדו בחוץ עם מלוויהם. חלקם נראו צעירים מדי, והוא תהה אם גם הם באו להירשם ולחתום כמוהו, ואחרים עמוסי תיקים ענקים נפרדים מההורים נראו כממתינים להתגייסותם, והעריך שלא רחוק היום והם ישלחו לחזית. פתאום, הוא זיהה דמות מוכרת – מוישלה, החברותא שלו. הוא רצה לקרוא לו, לשאול לשלומו, להבין למה לא הגיע לכולל. בראשו הוא צעק: “מה אתה עושה פה! אם היית מגיע לכולל כל זה לא היה עובר עלי!” אך מוישלה הסתובב, הביט בו ישר לעיניים, ושפתיו נעות בנוחות: “בשם ה’ נעשה ונצליח, בשם ה’ נעשה ונצליח.”
הוא המשיך לכולל, התיישב ליד השולחן, החברותא כמובן לא הגיע, והוא ולא הצליח להתרכז בלימודיו. הוא רצה לספר, לחלוק, אך פחד שלא יאמינו לו, שיפרשו את זה לא נכון, ושיהיו לכך השלכות עליו, על כלתו הטרייה ועל משפחתו.
