English below the Hebrew
Posted on Facebook, May 3, 2026.
יורד מהאזנה:
הודעת וואטסאפ מהבן החייל בקבוצה המשפחתית שוב מודיעה על ירידה לשטח ועל היעדרות מהטלפון לשבוע הקרוב.
נו מה, התרגלנו… צבא.
נכון, הוא עדיין בשלב ההכשרה, שלב מתקדם, ובאקלים הישראלי של השנים האחרונות לא רחוק היום שבו הודעה כזו תגיע רגע לפני כניסה לקו עימות, או לשטח לחימה בסוריה, בלבנון, ברצועת עזה, ביו״ש או בכל גזרה אחרת.
בינתיים, בהכשרה, זה לכל היותר שבוע; סביר להניח שנשמע ממנו בנוהל שבת.
אני חושב על כל החיילים והחיילות שהרימו טלפון כזה, או השאירו הודעות כאלה, בטקסטים פרטיים להורים, לאחים, לחברים, לבן או בת זוג, ובקבוצות המשפחתיות, בשנתיים וחצי האחרונות.
ואני חושב עוד יותר על אלה שקיבלו את ההודעות הללו, ונשארו איתן: מחכים דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, יום אחר יום, עד שהיקר או היקרה להם מכל יצופו שוב, בהודעה קצרה או בשיחת טלפון.
אולי, בפשט, זה מה שדחף את יעקב לשלוח את יוסף אל אחיו בשכם. האחים הלכו לרעות באזור שכם, כ־120 ק”מ צפונה על גב ההר מחברון, מקום מושבו של יעקב. אני מדמיין שלאחר דיון ארוך סביב מקומות המרעה, האחים פנו ליעקב ואמרו לו: אנחנו הולכים לשכם. והוא נשאר מאחור, בלי לדעת מה קורה איתם, יום אחר יום, בלי לשמוע דבר, מחפש בדל מידע על מצבם. רק לשמוע שהם בסדר. אז הוא שולח את יוסף:
“לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר” (בראשית ל”ז, י”ד).
בשנתיים וחצי האחרונות אלפי משפחות בישראל חיות כך, מיום ליום, בתוך דאגה מתמשכת, חשש עמוק וחוסר ידיעה מתמיד. הכול עובר בראש: קר לו או לה? יש להם מספיק אוכל? הם בסכנה? הם מספיק נחים? ומה עם המצב הנפשי, המנטלי שלהם?
ולמרות זאת, נדמה שהחברה שלנו ממשיכה לתפקד, אני לא בטוח איך.
מי שעוצר לרגע לחשוב על זה מבין עד כמה זה בלתי נתפס: חברה שלמה שמתקיימת על פתיל נפשי ומנטלי מתוח עד הקצה.
טוב, לא באמת חברה שלמה. יש פלחים בחברה שלנו שלא משתתפים בכך, וזה ללא ספק מגדיל את הפערים בינינו. זו מציאות שחודרת לעומק הנפש והגוף, ומי שלא חווה אותה, כנראה פשוט לא חווה אותה.
ובכל זאת, יש כאן חברה חזקה, שמצליחה לשמור על תפקוד כלפי חוץ, בעוד שבפנים, בפנים, היא מחכה לשמוע מה שלום אהוביה.
וכן, לא רק שאפשר, רצוי לשאול זה את זה: “השלום לכם?” כך בונים חברה שרואה אחד את השני. חברת מופת ישראלית, שאנחנו כל כך גאים בה.
“Yored meha’azana” – “Off comms (communication)” – is a military term describing a situation in which one stops listening to a communications network or a specific activity, shifts attention away, and moves to focus on another channel or mission. It indicates a temporary or permanent loss of contact with a person, unit, or headquarters.
A WhatsApp message from my soldier son in the family group once again announces that he’s heading into the field and will be off his phone for the coming week.
Well, we’ve gotten used to it… the army.
True, he’s still in training, an advanced stage, but in the Israeli reality of recent years, the day is not far off when such a message will come just before entering a line of confrontation, or a combat zone in Syria, Lebanon, Gaza, the West Bank, or any other front.
For now, during training, it’s at most a week; we’ll probably hear from him as usual before Shabbat.
I think about all the soldiers who have made calls like this, or left messages like these, in private texts to parents, siblings, friends, partners, and in family groups, over the past two and a half years.
And I think even more about those who received these messages and are left with them: waiting minute by minute, hour by hour, day by day, until their dearest ones resurface, whether through a short message or a phone call.
Perhaps, in a simple reading, this is what drove Jacob to send Joseph to his brothers in Shechem. The brothers had gone to graze their flocks in the area of Shechem, about 120 kilometers north along the ridge from Hebron, Jacob’s home. I imagine that after a long discussion about grazing grounds, the brothers told Jacob: we’re going to Shechem. And he remained behind, not knowing what was happening with them, day after day, hearing nothing, searching for any scrap of information about their well-being. Just to know they were safe. So he sends Joseph:
“Go now, see how your brothers and the flock are, and bring me back word” (Genesis 37:14).
Over the past two and a half years, thousands of families in Israel have been living like this, day by day, within ongoing worry, deep concern, and constant uncertainty. Everything runs through the mind: Are they cold? Do they have enough food? Are they in danger? Are they getting enough rest? What about their mental and emotional state?
And yet, it seems our society continues to function, and I’m not sure how.
Anyone who pauses to think about it realizes how unimaginable it is: an entire society living on a tightly stretched psychological thread.
Well, not truly an entire society. There are segments that are not part of this, and that undoubtedly widens the gaps between us. This reality penetrates deep into the body and soul, and those who haven’t experienced it simply haven’t experienced it.
And still, there is a strong society here, one that manages to maintain outward function while, deep inside, it is waiting to hear that its loved ones are safe.
And yes, not only can we, but we should ask one another: “Are you well?” That is how you build a society that truly sees one another. A model Israeli society, one we can be deeply proud of.
