English after Hebrew
Posted on Facebook. May 11, 2026
“אני מתפלל על הילדים שלי
שלא יירשו את השריטות שלי.” (חנן בן ארי)
הרגע הזה שאתה הולך עם הילדים ביישוב או ברחוב, או בכל מקום אחר, ואתה שומע מישהו קורא “ספיבק”, את שם המשפחה שלי, ואתה מסתובב ומבין שבכלל לא קוראים לך אלא לאחד הילדים. זה רגע שאתה מבין הרבה, לא רק שהשם הפרטי שנתת לילד שלך, וכל כך מתאים להם, לא רלוונטי; הם מוכרים כספיבק. בחברה, בבית ספר, ובצבא.
אתה מבין שהילדים שלך הם אתה; לא סתם אמרו “התפוח לא נופל רחוק מהעץ”.
וואו, איזה הרגשה נעימה בלב לשמוע “ספיבק” ולראות שלילדים שלך יש חברה טובה, שהם אהובים ותורמים לחברה.
זה גם רגע שאתה מבין שיש להם כל כך הרבה ממך. כל כך הרבה טוב, וגם כל כך הרבה מאותם דברים שאתה מייחס לעצמך בביקורת עצמית גדולה כתכונות הפחות טובות. הדברים שבלילה אתה אומר לעצמך – הם כבר ילמדו ממני ויהיו אחרים.
זה גם רגע של נחת שאתה אומר לעצמך – איזה דברים מדהימים אני משאיר בעולם. לא בצורה של חייה, שיצר ההישרדות דורש ממנו להשאיר צאצאים בעולם, אלא במובן של הבנה שיש לך ילדים מדהימים, ולכל אחד מהם יש תכונות ויכולות לתרום לחברה, לעשות טוב, ולהשאיר פה עולם קצת יותר מתוקן. הרי זו המטרה של החיים, לא הישרדות אבולוציונית.
איך עושים את זה? האמת, אני לא יודע. לא מומחה בלגדל ילדים; הורות זו מתנה גדולה, אבל היא מגיעה עם המון עבודה, ניסוי ותהייה, מרתון ולא ספרינט.
מה אני כן יודע? דוגמה אישית. הילדים רואים הכל, סופגים הכל, וגם מחקים הרבה מאוד. משתדלים להיות דוגמה אישית חיובית. זה לא אומר שאתה לא נופל בחיים, ושאין קשיים ומורכבויות – אבל גם להראות ולהשתף את ההתמודדות שלך זה לגמרי דוגמה אישית חיובית. ואין מה לפחד מזה.
שיתוף. איזה כיף שהילדים גדלים ואפשר להיות פתוח איתם. לחלוק מחשבות, להביא אותם להביע דעה, להיות חלק מההחלטות המשפחתיות. להבין שהרצונות שלהם חשובים לא רק להם, אלא גם לך. ולקוות שהם גם ישתפו אותך.
לאהוב. פשוט לאהוב אותם. הילדים זו האהבה הגדולה ביותר שיש לנו. הלב מתרחב סביב הילדים, וזה נותן כוחות לכל החיים, ואנחנו מרחיבים להם את הלב. לב רחב – זה מתכון החיים.
אז
אני מתפלל על הילדים שלי
שלא יירשו את השריטות שלי
וגם מתפלל שקצת כן.
“I pray for my children
That they won’t inherit my scars.” (Hanan Ben Ari)
That moment when you’re walking with your kids in the neighborhood or on the street, or anywhere else, and you hear someone call out “Spivack,” my family name, and you turn around and realize they’re not calling you but one of the kids. It’s a moment when you understand a lot—not just that the first name you gave your child, which suits them so well, is irrelevant; they are known as Spivack. In society, at school, and in the army.
You realize your children are you; it’s not for nothing that they say, “The apple doesn’t fall far from the tree.”
Wow, what a pleasant feeling in the heart to hear “Spivak” and see that your children have good friends, that they are loved and contribute to society.
It’s also a moment when you realize they have so much of you. So much good, and also so many of those things you attribute to yourself in great self-criticism as the less desirable traits. The things you tell yourself at night—they will learn from me and be different.
It’s also a moment of contentment when you tell yourself—what amazing things I’m leaving in the world. Not in the animal sense, where the instinct for survival demands leaving descendants in the world, but the sense of understanding that you have amazing children, and each of them has traits and abilities to contribute to society, to do good, and to leave a slightly better world. After all, that’s the purpose of life, not evolutionary survival.
How do you do that? The truth is, I don’t know. I’m not an expert in raising children; parenting is a great gift, but it comes with a lot of work, trial and error, a marathon, not a sprint.
What do I know? Leading by example. The kids see everything, absorb everything, and also imitate a lot. We try to be a positive role model. This doesn’t mean you don’t fall in life, and that there aren’t difficulties and complexities—but showing and sharing your struggles is also a completely positive example. And there’s nothing to fear about that.
Sharing. How nice it is that the kids are growing up and you can be open with them. To share thoughts, to bring them to express opinions, to be part of family decisions. To understand that their desires are important not just to them, but also to you. And to hope that they will share with you too.
To love. Simply to love them. The children are the greatest love we have. The heart expands around the children, and it gives strength for life, and we expand their hearts. A wide heart—this is the recipe for life.
So
I pray for my children
That they won’t inherit my scars
And I also pray that they will, a little.
