English bellow Hebrew
Posted on Facebook, May 8, 2026
שבועיים האחרונים למדתי שלפעמים צריך להתמסר לדברים שהקב”ה או היקום מזמן לך. כנראה שזה מדויק עבורך.
אני אוהב אנשים, ואני אוהב סיפורים. אני אוהב להקשיב לסיפורים של אנשים ולספר סיפורים, על אנשים ועל מקרים שבעיניי משמעותיים לעולם. הילדים שלי אומרים שאני יכול לדבר עם קיר, כי אני מדבר עם כמעט כל אדם שנקרה בדרכי. אני יכול לומר שזה נובע מסקרנות, מנוחות לשאול אנשים שאלות, ומהיכולת לשתף גם מתוך הנפש שלי. לא משנה אם זה בתור לדלפק הצ’ק-אין בדרך לטיסה לחו”ל, אדם שיושב לידי ברכבת הקלה בירושלים, בתור לסופר, בבריכה הקהילתית, או אפילו רכב שנכנס לש”ג של יישוב שבו אני עומד בשמירה.
היום, כשאני מודע יותר לעצמי, אני יכול לומר שזה פשוט מי שאני. אני אוהב אנשים וסיפורים, והכי כיף זה לחבר בין אנשים לבין סיפורים. איזה עולם מדהים יש לנו.
ובגלל זה אפשר אולי להבין את הנפילה האישית שחוויתי מאז תחילת מבצע “שאגת הארי”. ברגע אחד בוטלה לי קדימה כל העבודה, עבודה עם אנשים. כולנו התכנסנו לתוך הבתים שלנו, אל המרחבים המוגנים, מוסתרים ומוגנים מהעולם. אצלי, תחום העבודה שקשור בסופו של דבר למגזר התיירות, כזה שבו הלקוחות צריכים לנחות בארץ, נסגר לגמרי (היה לי יומן מלא שמונה חודשים קדימה, וזה בפני עצמו היה מדהים אחרי שנתיים וחצי של מלחמה), ואין כרגע אופק לחזרה.
יותר מכל תקופה אחרת במלחמה, אפשר לומר שהתכנסתי פנימה. טוב, נו, היה גם פסח לארגן ובר מצווה מיד אחריו. אבל בגדול, אחרי שנתיים וחצי של עבודה מאומצת למלא את התקופות האלו, העייפות פשוט משכה אותי פנימה. כן, זה לא היה מקום טוב להיות בו, והיה צריך לצאת ממנו.
ואז זה הגיע. ורק אחרי שקופצים על משהו מבינים כמה הוא מדויק עבורך.
מילואים, בעוטף עזה (ותודה לחבר היקר שהתעקש שיש צורך בסד”כ ושאבוא).
מילואים באזור הקיבוצים והיישובים בעוטף, במרחב האזרחי, בתוך הקיבוצים, בשדות ובאזורים עד גדר המערכת. מה עושים שם, זה כבר פחות משנה: מחזירים קצת את האמון של התושבים בצבא, נוכחים בשטח, ומבצעים משימות שיאפשרו לאזור להשתקם, לפנות את הישן, לבנות את החדש, ולבנות את העתיד.
בשבילי זו הייתה המתנה הכי גדולה. מילואים עם מגוון רחב מאוד של אנשים טובים מכל המגזרים הישראליים, ואזרחים סביבנו. איזו הזדמנות לפגוש, להכיר, לשמוע, לספר ולהתרגש יחד.
איזה סיפורים יש לאנשים האלה שהגיעו למילואים. חלקם משרתים תקופות ארוכות מאוד ונותנים את כל כולם.
בשבת שעברה אני ושותף למילואים עשינו טיול צהריים ברחבי קיבוץ בארי. דנו בדברים שמבחינתנו הם ברומו של עולם, קצתת דת ומדינה, הנוער בישראל, פוליטיקה. שיחה עמוקה, עם הרבה מאוד כבוד הדדי. בסיכום משותף, שנינו הרגשנו שיש לנו על מה לחשוב, ואיזה כיף שהיה.
תוך כדי כך פגשנו את אחד מוותיקי הקיבוץ, שישב במרפסת בכניסה לביתו. “בואו תשבו, נדבר קצת”, הוא פנה אלינו, ואיזה כיף היה. אותי משך במיוחד שם משפחתו ה”מעוברת”, כמובן – אדמתי. שמענו על ההיסטוריה המשפחתית, החלוצית, וגם קצת על מה שהוא ומשפחתו חוו בשבעה באוקטובר. בנוסף, התבשרנו שביום שישי (היום) הם עומדים לחתן את בנם בקיבוץ. יצאנו מהמפגש בתחושת התרוממות, איזו זכות לשמוע, איזו פתיחות.
ולפני שהספקנו לעכל, פגשנו זוג נוסף שטייל בשביל ההיקפי של הקיבוץ עם הכלב שלהם. ושוב, השיחה זרמה על הכול, והרגשנו: וואו, איזה כיף להיות פה.
גיליתי גם את המושג המדהים שנקרא במב”ח, בני משק בשנת חופש. בעצם, הרבה צעירים וצעירות, אחרי צבא, שעזבו את המשק שלהם ועברו למשק אחר כדי לעזור ולעבוד. לכל אחד ואחת הסיפור שלו ושלה. וואו, אתם לא מאמינים איזה אנשים יש לנו כאן במדינה.
כל היום, במשימות ובין המשימות, אנחנו מדברים, שומעים ומקשיבים, בדיוק מה שהייתי צריך.
המסקנה שלי:
כשהקב”ה או היקום, כל אחד לפי אמונתו, מזמן לך משהו, קפוץ עליו. בדרך כלל זה מדויק למה שאתה צריך.
קחו ממני את הניסיון, לי זה השתלם.
Over the past two weeks, I’ve learned that sometimes you need to surrender to the things that God, or the universe, brings your way. It’s probably exactly right for you.
I love people, and I love stories. I love listening to people’s stories and telling stories, about people and about moments that, in my eyes, carry meaning for the world. My kids say I can talk to a wall, because I end up talking to almost every person I come across. I can say that it comes from curiosity, from being comfortable asking people questions, and from the ability to share from within my own soul. Whether it’s standing in line at the check-in counter on the way to a flight abroad, someone sitting next to me on the light rail in Jerusalem, in line at the supermarket, at the community pool, or even a car pulling up to the gate of a community where I’m on guard duty.
Today, as I’m more self-aware, I can say that this is simply who I am. I love people and stories, and the greatest joy is connecting between people and stories. What an incredible world we have.
And because of that, it’s possible to understand the personal low I experienced since the beginning of Operation “Roaring Lion.” In a single moment, all my upcoming work, work with people, was canceled. We all retreated into our homes, into our protected spaces, hidden and shielded from the world. For me, the field I work , inconnected in the end to the tourism sector, where clients need to land in Israel, shut down completely (I had a calendar fully booked eight months ahead, which in itself was amazing after two and a half years of war), and right now there’s no clear horizon for its return.
More than at any other time during the war, I can say I turned inward. Well, to be fair, there was also Passover to organize and a bar mitzvah right after. But overall, after two and a half years of intense work to fill these periods, the exhaustion simply pulled me inward. Yes, it wasn’t a good place to be, and I needed to get out of it.
And then it came. And only after you jump on something do you realize how perfectly it fits you.
Reserve duty, in the Gaza envelope (and thanks to a dear friend who insisted there was a need for manpower and that I should come).
Reserve duty in the kibbutzim and communities around the Gaza border, in the civilian spaces, inside the kibbutzim, in the fields, and in areas up to the security fence. What we do there matters less: we help restore some of the residents’ trust in the army, maintain a presence on the ground, and carry out missions that will allow the area to recover, clearing out the old, building the new, and shaping the future.
For me, it was the greatest gift. Reserve duty with a very wide range of good people from all parts of Israeli society, with civilians around us. What an opportunity to meet, to connect, to listen, to share, and to be moved together.
The stories these people bring with them are incredible. Some of them have been serving for very long stretches, giving it their all.
Last Saturday, a fellow reservist and I took a midday walk around Kibbutz Be’eri. We talked about things that, for us, are at the height of importance, religion and state, youth in Israel, politics. A deep conversation, with a great deal of mutual respect. By the end, we both felt we had a lot to think about, and that it had been something special.
Along the way, we met one of the veteran members of the kibbutz, sitting on the porch at the entrance to his home. “Come, sit, let’s talk a bit,” he said to us, and it was wonderful. What especially caught my attention was his “Hebraized” last name of course: Adamati. We heard about his family history, their pioneering roots, and also a bit about what he and his family experienced on October 7th. He also shared that on Friday (today), they would be marrying off their son in the kibbutz. We left that meeting uplifted, what a privilege to listen, what openness.
And before we had time to process it, we met another couple walking along the perimeter path of the kibbutz with their dog. Once again, the conversation flowed about everything, and we felt, wow, what a privilege it is to be here.
I also discovered an amazing concept called “Bnei Meshek in a gap year.” Essentially, many young men and women, after their military service, leave their own kibbutz and move to another to help and work there. Each one with their own story. Wow, you wouldn’t believe the kind of people we have in this country.
All day long, during missions and in between, we talk, listen, and hear one another, exactly what I needed.
My conclusion:
When God, or the universe, each according to their belief, brings something your way, jump on it. Usually, it’s exactly what you need.
Take it from my experience, it paid off.
